כשסיימתי את לימודי בטכניון וחיפשתי עבודה, נתקלתי במודעה, שעל פיה השב"כ מחפש עובדים בתחום הטכנולוגיה. המודעה הסעירה את דמיוני. בדמיוני ראיתי את עצמי מפתח אלגוריתם גאוני, שיגרום לכך שכל בן עוולה שמתכנן פיגוע רצחני יקבל באופן אוטומטי עונש מיידי וראוי – למשל, להאזין ללא הפסקה, עד יום מותו, לתכניות הרדיו של דידי הררי (או באנגלית, DALET-DALET MOUNTAINOUS ).
לפיכך, נכנסתי לאתר של השב"כ, והתחלתי למלא את השאלון עבור הגשת מועמדות. עד מהרה התחוור לי (או באנגלית, was pale to me) מקורו של הביטוי העממי "חקירת שב"כ". השאלות הפכו ליותר ויותר מפורטות וחודרניות. כשהתבקשתי לציין את שמה המלא של הגננת שהיתה לי בגן טרום חובה, עצרתי לרגע לחשוב. פתאום הבנתי שאני מבקש לעבוד בתפקיד, שבו אסור יהיה לי לספר שום דבר על העבודה כשאני חוזר הביתה. לא מתאים.
הביטחון מעל לכל
ראש הממשלה קבע לאחרונה, שהביטחון קודם לכל. יתכן שהוא צודק, אך לצערי, למרות מאמציי הכנים, מעולם לא הצלחתי לתרום לתחום-שקודם-לכל. בסדיר הייתי, פחות או יותר, החייל הכי גרוע בתולדות צה"ל. אחרי השחרור הייתי, ככל הנראה, הישראלי הראשון בהיסטוריה שפוטר מעבודה כמאבטח. נראה שכל מלאכה שכרוכה בהחזקת נשק אינה מתאימה לי – לא מתוך פציפיזם, אלא סתם מתוך חוסר קואורדינציה ואהבלות כללית.
זו, אולי, אחת הסיבות לכך, שהבלוג הזה מתמקד בעניינים חברתיים וסביבתיים. אך יש לכך גם סיבות נוספות.
התכנית הסודית למלחמה בגזענות
אין פתרון יחיד לבעיות של קיטוב חברתי, גזענות ואלימות. עם זאת, ברור שאחת הדרכים העיקריות ליצור חברה יותר פלורליסטית, מתונה וחפצת שלום היא להביא לכך שבני אדם ממגזרים שונים יראו זה את זה לא דרך נאומי הפחדה של פוליטיקאים בורים וחמומי מוח, וגם לא דרך נאצות בפייסבוק – אלא בגובה העיניים, בחיי היומיום.
בערים שמתוכננות היטב יש שכונות טובות יותר וטובות פחות, אבל אנשים ממגזרים שונים נפגשים – ברחוב, במכולת, בתחנת האוטובוס. בתכנון פרברי, המבוסס על נסיעה ברכב הפרטי לכל מקום, כל זה לא קיים. להיפך – חלק נכבד מה"יתרון" של ישובים כפריים רבים, הוא היותם הומוגניים מבחינה חברתית וכלכלית. בישובים קטנים רבים אף פועלות ועדות קבלה, המסננות החוצה חד הוריים, הומואים, נכים, ערבים, חרדים ועניים.
מסך הברזל
אמפתיה היא לא דבר שאפשר ללמד בשיעור בכיתה. אלף תכניות לימוד ומסעות פרסום עתירי תקציב בנוסח האחר הוא אני של משרד החינוך לא ישיגו את מה שיכולים להשיג מפגשים אקראיים ברחוב בין בני אדם מקבוצות אוכלוסיה שונות.
מבחינה פיסית, שמשת הרכב הפרטי היא זכוכית דקה ושקופה. מבחינה מחשבתית, היא מסך ברזל. ילד שהולך ברגל ברחוב רואה מדי יום בגובה העיניים את פועלי הניקיון אוספים בידיהם את הזבל שלנו (ו"זוכים" אגב כך לצפירות וגידופים מנהגי המכוניות); את הנכה שנאלצת לנסוע בכיסא הגלגלים שלה על הכביש, בגלל נהג שחנה על המדרכה; ואת הגנן הערבי, שמטפח את הגינה. כשרואים את כל אלה מדי יום, באופן טבעי לומדים להכיר אותם, ועם הזמן גם לאהוד אותם.
מאידך, ילד שמוסע לכל מקום ברכב, כשחוטמו צמוד לטאבלט שמשרד החינוך הכריח את הוריו לקנות לו, מרים את עיניו מהטאבלט, אם בכלל, רק כשהמכונית נעצרת – אז הוא לעתים קרובות לומד מהוריו ו/או מסביבתו להתעצבן על פועלי הזבל האלה (למה הם מעכבים אותנו בדרך?), על הנכה הזו (מה פתאום היא נוסעת בכסא גלגלים על הכביש? ולמה בכלל הקימו בניין לבעלי צרכים מיוחדים ברחוב שלנו?) ועל הערבי (איך הוא מעז בכלל לבוא ולהסתובב בינינו, כשהיום שוב היה פיגוע?).
מסך עשן
השנאה היא מפלטם של הבורים והמושחתים. אם היה בישראל סדר יום אזרחי נורמלי, כל ראיון עם ליברמן היה נפתח בחקירה צולבת, שבה הוא היה נדרש להסביר איך בדיוק בתו והנהג שלו הפכו לפתע למיליונרים, מה פשר קשריו עם מרטין שלאף ועם בוריס קרסני, למה סיעת "ישראל ביתנו" פעלה למען טייקוני הגז ונגד הרפואה הציבורית, ועוד.
אלא שבישראל "הביטחון קודם לכל", ולכן ליברמן יכול לפלוט שיהוק מתלהם כזה או אחר נגד הערבים או השמאל – והכל נעלם מאחורי מסך עשן. דברים דומים אפשר לומר, כמובן, גם על מירי רגב, שקידמה את חוק הג'ובים, תמכה בהפחתת תמלוגי הגז וטרפדה את חוק השקיות.
מהבחינה הזו, רגב וליברמן דומים להפליא לחלק ניכר מהח"כים הערבים. אלה וגם אלה לא השיגו כמעט דבר עבור הציבור שבחר בהם. אלה וגם אלה מסתירים את חדלונם וכשלונם מאחורי מסך עשן של הצהרות מתלהמות ומסיתות – ובדרך גוררים את כולנו לאבדון.
הרמת מסך
מה אפשר לעשות?
* להצטרף לתכנית הסודית למלחמה בשחיתות.
* להצטרף לפעילות במגמה ירוקה או ב-15 דקות.
* להעדיף לגור, לחנך את ילדינו ולהיות פעילים במקום שיש בו קהילה מגוונת של אזרחים ממגזרים שונים.
הדרך אל האושר 
להשאיר תגובה