הדרך אל האושר

עשר מכות מצרים – גרסת ישראל, 2018

דם. בישראל נהרגים בתאונות דרכים יותר מ-100 הולכי רגל בשנה. שיעור הולכי הרגל מתוך ההרוגים בתאונות הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD. סביר שלפחות חלקם נהרגו בשל התופעה הרווחת בארץ, שבה המדרכות מלאות במכוניות חונות, ובמכשולים אחרים, והולכי רגל הולכים על הכביש.

צפרדע. מכוניות חונות הן רק אחד המפגעים שבהם נתקלים הולכי הרגל: לצידן יש גם אופניים חשמליים, עסקים שמשתלטים על המדרכה, עמודים, ופחי אשפה גדולים ("צפרדעים").

כינים. "לאתיופים יש כינים. כל הערבים מחבלים. השמאלנים בוגדים. הימנים מטומטמים." דעות קדומות והכללות מלבלבות בחברה, שבה כל אזרח מגיע לכל מקום במכוניתו הפרטית. במדינות שבהן יש תחבורה ציבורית מפותחת והתחשבות רבה יותר בהולכי הרגל, תושבים ממגזרים שונים נפגשים ברחוב, בגן המשחקים ובתחנת האוטובוס, מתוודעים זה לזה, והקיטוב החברתי קטן.

ערוב. "אזור תעשייה". "מרכז ביג". "מגדלי מגורים". כשמגיעים לכל מקום במכונית, נוצרת חלוקה מלאכותית ומיושנת בין הצרכים היומיומיים, והתושבים נאלצים לנסוע מרחקים ארוכים לכל מקום – לגן הילדים, לעבודה, לקניות והביתה. כאשר הרחובות נגישים יותר להולכי הרגל, נוצר עירוב שימושים – תכנון נוח ומתחשב, שבו כל הצרכים נמצאים קרוב לבית, וניתן להגיע אליהם בהליכה, או, לכל היותר, בנסיעה קצרה.

דבר. המין האנושי התגבר כבר מזמן על מגיפת הדבר – אך לא על מגיפת ההשמנה. לרובנו אין זמן, כסף, או כוח רצון מספיק כדי להתעמל מדי יום במכון כושר. לפעילות יומיומית מתונה כמו הליכה ברגל יש חשיבות עצומה בשמירה על בריאות, ובהפחתת לחץ ומועקה נפשית (סטרס).

שחין. זיהום הסביבה ומדרכות לא-ידידותיות להולכי הרגל ולא-מוצלות גורמים למחלות עור.

ברד בקיץ, חמסין בחורף. האקלים בשנים האחרונות הולך ומשתגע – כתוצאה ממעשה ידי אדם. אחד הגורמים העיקריים לכך הוא הזיהום מתחבורה. חידושים טכנולוגיים אופנתיים, כמו רכב אוטונומי, צפויים רק להגדיל את השימוש ברכב הפרטי, ולהחמיר את הבעיה. הליכה ברגל למרחקים קצרים בתוך העיר יכולה לחסוך חלק ניכר מהנסיעות שהן הבעייתיות והמזהמות ביותר – הנסיעות הקצרות בתוך העיר, שבהן מנוע המכונית פועל ביעילות נמוכה מאוד, וצריכת הדלק לק"מ גבוהה במיוחד.

ארבה. הרבה מאוד כסף המדינה מוציאה בשנים האחרונות על רכבת כבדה, רכבות קלות ועוד. אך חלק ניכר מההשקעה הזו ירד לטמיון כל עוד אין לאזרחים אפשרות ללכת מהבית בבטחה אל תחנת האוטובוס או הרכבת הסמוכה.

חושך. כשרחוב עירוני הוא חשוך, וכל מה שעובר בו הן מכוניות, הוא הופך מ"רחוב" ל"כביש", ואז ההליכה בו לא נעימה ואף מסוכנת, הן מבחינה בטיחותית והן מחשש למקרי אלימות לפשע. רחוב שהולכים בו יותר אנשים יוצר באופן מיידי תחושה נעימה ובטוחה יותר.

מכת בכורות. במציאות הקיימת הורים רבים "מקפיצים" את ילדיהם לכל מקום. מאחר שלא ניתן לבנות ליד כל בית, גן ילדים או מתנ"ס מספיק מקומות חניה לשם כך, ההורים חונים על המדרכות. כתוצאה מכך ההליכה ברגל הופכת למסוכנת, דבר שמעודד הורים נוספים להסיע את הילדים, שאין להם אפשרות בטוחה להתנייד ברגל. כך נוצר מעגל שוטה שלילי ומזיק. אם אנו רוצים לדאוג באמת לילדינו, עלינו ליצור עבורם – ועבור עצמנו – סביבה בטוחה יותר, שבה הם ואנחנו יכולים ללכת ברגל ברחוב ובשכונה, לפגוש מכרים וליצור קשרים חברתיים חדשים אמיתיים, ולא רק וירטואליים, ברשתות החברתיות.

• תודה לענבל ולאורן על עזרתם בהכנת הפוסט. תמונת המכונית החונה היא מתוך הפוסט הזה.

או: מה הקשר בין הנדסת מערכות תקשורת ובין קיימות?

שאלות נבחרות מתרגילי בית בקורסים שלי

שאלה 1:

התנאי לקבלת התואר הנכסף "סטודנט שחוסך מאות שקלים בחודש וגם תורם לסביבה" הוא מילוי לפחות אחת מהדרישות הבאות:

* סטודנט שממלא מים בבקבוק רב פעמי במקום לקנות בקבוקים.

* סטודנט שמשתמש בדפי טיוטה משומשים, וכך חוסך קניית דפדפות ודפים למדפסת.

* סטודנט שלא משתמש בבקבוק רב פעמי או בדפי טיוטה, אך מגיע ללימודים ללא שימוש ברכב פרטי.

* סטודנט שמשתמש בבקבוק רב פעמי או בדפי טיוטה, וגם מכבה את הדוד החשמלי, המזגן ושאר המכשירים זוללי החשמל כשזה אפשרי.

* סטודנט שמכבה את מכשירי החשמל כנ"ל, וגם קיצר את זמן המקלחת ומקפיד לחסוך במים.

נגדיר משתנים: v – בקבוק רב פעמי, w-שימוש בדפי טיוטה, x-שימוש ברכב פרטי,  y-חיסכון בחשמל, z-חיסכון במים. כתבי ביטוי לוגי מתאים, פשטי, וצייני את הדרישות המינימליות לקבלת התואר הנכסף.

שאלה 2:

צפי בסרטון, ועני על השאלות הבאות.

א. כמה סיביות דרושות כדי לייצג את העצים שנכרתים באמזונס בדקה?

ב. הסטודנט שמוליק חישב, שמספר העצים שייכרתו בשל הנייר שהוא יצרוך במהלך לימודיו הוא A. לפיכך הוא החליט, שמעתה והלאה הוא ידפיס רק משני צדי הדף. תכנני מכונה שמקבלת את A בייצוג בינרי, ומוציאה כפלט את מספר העצים ששמוליק חסך את כריתתם בעקבות החלטה זו, גם כן בייצוג בינרי. ניתן להניח שמספר העמודים במסמכים ששמוליק מדפיס הוא תמיד זוגי.

ג. שמוליק החליט בנוסף גם להימנע מהדפסות לא הכרחיות; להדפיס מצגות כמה שקפים בעמוד; להקטין את הריווח במסמכי WORD; ולכתוב טיוטות על דפי טיוטה (מודפסים בצד אחד) שהוא מצא במקום העבודה, במקום על דפים חלקים חדשים. בעקבות זאת, הוא הצליח להקטין את מס' העצים שייכרתו פי 9.

כדי לעזור לשמוליק לדעת כמה עצים ייכרתו כעת, תכנני מכונה שמקבלת כקלט את A, הפעם בבסיס 3, ומוציאה כפלט את A/9.

שאלה 3:

• הסטודנטית החרוצה ליר וויה קונה בכל יום בקבוק מים אחד, בהסתברות 0.8, או שני בקבוקים, בהסתברות 0.2
• כל בקבוק עולה 5 ₪
• נתון, שהלימודים של ליר אורכים 1000 יום. מהי תוחלת הסכום שליר תבזבז על בקבוקים במשך לימודיה?
• לאחר שבזבזה 5000 ₪ על קניית בקבוקי מים, ליר החליטה שזה טפשי לפגוע בסביבה, ועוד לשלם בשביל זה המון כסף. לכן, ליר קנתה בקבוק מים רב פעמי ב-20 ₪, ולא קנתה יותר בקבוקים חד-פעמיים. מהי ההסתברות שליר הגיעה למסקנה הנ"ל בתוך 700 ימים בדיוק?
• בתמונה: פגר של ציפור שאכלה פסולת פלסטיק

שאלה 4:

• יוסי חונה בקביעות על המדרכה, כי הוא מתעצל ללכת עוד 10 מטרים ברגל, או לשלם לחניון.
• בכל פעם שהולך רגל נאלץ ללכת על הכביש בגלל יוסי, יש הסתברות של 0.001 לתאונה, שבה ייפגע הולך הרגל.
• נניח כי מס' הנכים שעוברים במקום בשעה הוא Poiss(3), ומספר ההורים עם עגלות ילדים בשעה הוא Poiss(7). כמה הולכי רגל ייפגעו בממוצע בשעה בגלל יוסי?

נ.ב.

אף סטודנט לא פתר את כל התרגילים הנ"ל, כי חיברתי אותם רק לאחרונה. אני סומך על הסטודנטים המצוינים שלי, שיפתרו את כולם, ואפילו די בקלות.

• תודה ליעלי ולאורן על עזרתם בהכנת הפוסט. תמונת המכונית החונה היא מתוך הפוסט הזה.

וגם: החומות הסיניות של 'ידיעות אחרונות' נפלו מזמן

בראש דף הבית של 'דה מארקר' היום, מעל לכותרת הראשית, הופיעה מודעה גדולה, ובה הסיסמא המפתה: "מי קבע שצריך להסתפק בחצי אחוז לשנה? קרן קלע יזמות והשקעות."

לחלק מהקוראים הפרסומת אולי נראתה מוכרת: אחרי הכל, עד לאחרונה, פרסומות דומות, בכיכובו של מוני מושונוב, שודרו בערוצי הטלוויזיה המסחריים בזמן צפיית שיא – עד שהרשות השניה לטלויזיה ורדיו אסרה על שידורן, לאור החשדות החמורים נגד המפרסמת, קרן קלע. על פי אתר הרשות לניירות ערך, "קרן קלע נחקרת כיום בחקירה פלילית בחשדות חמורים ביותר של הפרת דיני ניירות ערך והונאת מאות משקיעים בסכומי עתק". למרבה האבסורד, 'דה מארקר' עצמו דיווח רק לפני יומיים במיקום בולט הן על החשדות והן על האיסור לפרסם את "קרן קלע" בטלויזיה המסחרית.

בנקודה זו סביר להניח, שחלק מהמגיבים ישמחו לתקוף את 'דה מארקר',שבכל ימות השנה מעלה על ראש שמחתו את הדאגה לאזרח הקטן ולחסכונותיו, והנה – תמורת בצע כסף מפרסם בריש גלי מודעה של מי, שהוא עצמו דיווח על חשדות פליליים חמורים נגדם. אך, לטעמי, יש לראות את הדברים אחרת.

מחלקת הפרסום באתר חדשותי אינה בית משפט. עיתון לא יכול ולא צריך לבדוק בציציותיהם של המפרסמים או לפסול פרסומות, פרט למקרי קיצון כגון הוצאת לשון הרע או סחר בבני אדם. יתר על כן, דווקא הניגוד הזה בין התוכן החדשותי ב'דה מארקר' לבין המודעות באותו עיתון עצמו, מעיד על קיומן של חומות סיניות בין מחלקת הפרסום של העיתון לבין העיתונאים והעורכים. זאת, בניגוד לאתרים כגון Ynet, שטובע בפרסומות סמויות, במסווה של "כתבות עיתונאיות", או "ידיעות אחרונות", שמקבל סכומי עתק תמורת פרסום כתבות אוהדות על משרדי ממשלה – שכעיתון, הוא אמור בכלל לבקר אותם, ושמוסף "ממון" שלו מפרסם בקביעות מודעות של בנק הפועלים במסווה של "ידיעות חדשותיות".

ולסיום, מילה אישית: הדרך הטובה ביותר להימנע מבעיות וניגודי עניינים כאלה היא שהכותבים ימצאו דרכים אחרות להתפרנס מכתיבתם; ושהקוראים יבינו שאין דבר כזה "תוכן איכותי בחינם". מי שרוצה לתמוך בתוכן עצמאי ללא פרסומות מוזמן לתרום לאתר המעולה העין השביעית, או, להבדיל אלף אלפי וגו', לעבדכם הנאמן, הקטן.

מי באמת "סיכן מיליארדים" בקידוחי הגז? מי לא עמד בהסכמים? ואיך זה קשור לפעילה הסביבתית המובילה, שנעדרת כבר כמה חודשים?

 למה שבכלל יעניינו אותי עניינים מסובכים כמו מחיר הגז, מאגרי גז וצינורות?

מחיר הגז משפיע על מחיר החשמל שכולנו צורכים, וגם על מחירו של כל מוצר שאנו קונים.

בנוסף, ככל שיותר גז יישאר בארץ, ולא ייוצא, וככל שמחיר הגז יהיה נמוך יותר – יותר מפעלים ואמצעי תחבורה יעברו לשימוש בגז, וכך יזהמו פחות, וגם ייהנו מאנרגיה זולה, שתאפשר להם להתחרות במפעלים בחו"ל ולייצא יותר – דבר שטוב לכלכלה ולסביבה של כולנו.

חברות הגז סיכנו מיליארדים על חשבונן בחיפושים, לפני שמישהו חשב שיימצא כאן גז. מגיע להן להרוויח הרבה

הסיכון הגבוה בחיפושים הוא בשלב הראשוני, והפחות יקר, שבו השקיעו בסך הכל 17 מיליון דולר. אגב, מי שהשקיע בחיפושים הנ"ל הוא בכלל לא החברות הפעילות כיום.

ההשקעה הגדולה יותר בקידוחים התבצעה רק בשלב המתקדם, כאשר ההסתברות למציאת גז גבוהים בהרבה.

יתר על כן, גם בשלב זה, מי שסיכן את כספו בקידוחים הוא בכלל לא החברות: המדינה כיסתה עבור חברות האנרגיה כמחצית מההפסדים מקידוחים כושלים, באמצעות ניכוי מס, – עד כדי כך, שהטבות המס שקיבלו החברות היו גבוהות ב-90 מיליון ₪ מהתמלוגים שהן שילמו; והציבור הרחב הלווה לחברות האנרגיה כסף לביצוע הקידוחים, באמצעות קניית אגרות חוב שלהן – אם ישירות, ואם בעקיפין: לרוב העובדים יש קרנות פנסיה וקופות גמל – שרבות מהן השקיעו בחיפושי הגז.

אם כך, אזי כולנו גם נרוויח מרווחי חברות האנרגיה, דרך קרנות הפנסיה שלנו, לא?

חלקית. לבעלי ההון יש שיטות רבות "לחלוב" את החברות הציבוריות שבשליטתן – למשל, תשלום שכר עתק למנהלים, המקורבים להם; עסקות בעלי עניין; ושיטה לחלוקת הרווחים מהקידוחים, שבהגדרה עושקת את בעלי המניות מהציבור.

זה לא הוגן לשנות את החוקים בדיעבד, אחרי שהחברות קיבלו רישיונות והגיעו להסכמים עם המדינה

להיפך: החברות קיבלו רישיונות לקידוח בלבד, ולא עמדו בתנאי הרישיונות, ואף עברו על החוק.

למשל: ע"פ תנאי הרישיון, החברות היו אמורות לפתח את מאגרי הגז עד מועד מסויים – והן לא ביצעו זאת.

החברות הקיימות גם השתלטו על חברת אנרגיה אחרת, וכך יצרו הסדר כובל ולא חוקי. לשם המחשה, זה כמו שיתנו ל"מאפיית אנג'ל" לקנות את "ברמן", ואת כל שאר המאפיות הקטנות, כך שתהיה בארץ רק מאפיה אחת, ללא תחרות.

אם במאפיות עסקינן, יש לציין כי נגד מאפיות הלחם כבר הוגש כתב אישום בגין תיאום מחירים; ויצרני ספרי הלימוד עומדים בפני כתב אישום בשל תיאום מכרזים. חברות האנרגיה תיאמו מחירים ויצרו מונופול בריש גלי, אך במקום לאכוף את החוק ולהגיש נגדן כתבי אישום, המדינה דווקא שיתפה איתן פעולה.

במה עוד המדינה ויתרה לחברות הגז?

במהלך השנים חברות הגז כרסמו עוד ועוד במס שהן היו אמורות לשלם מתוך הרווחים שלהן. מאידך, המדינה מכסה עבור החברות עלויות כבדות של הגנה על המאגרים.

כרגע כל אספקת הגז לארץ מתבססת על צינור אחד. בעבר המדינה דרשה מחברות האנרגיה לחבר לארץ צינור נוסף, כדי שיהיה גיבוי למקרה של תקלה או פיגוע, חלילה – אך הן לא עשו זאת, והמדינה ויתרה להן.

ב-2013 הממשלה אסרה על יצוא גז לפני שהחברות יפתחו מאגר גז נוסף, נוסף למאגר הקיים, "תמר" – כדי לוודא שלא נהיה במצב של חוסר בגז למשק הישראלי, לפני שמתחילים לייצא. לאחרונה המדינה ויתרה לחברות גם על הדרישה הזו – ואפילו הסכימה להשתתף איתן בעלות הנחת צינור היצוא.

המדינה גם הפסידה מיליארדים בכך שוויתרה למונופול גם על הדרישה להעסיק עובדים ישראליים ולקנות ציוד בעיקר מחברות ישראליות – אף שדרישה דומה מקובלת בעולם קידוחי הגז.

השתכנעתי. מה אפשר לעשות?

להגיע להפגנות.

לעזור לנו למצוא את הח"כית, שבלעה אותה האדמה.

להפיץ את הבשורה.

בואו לשימוע ציבורי אזרחי למתווה הגז הטבעי.

דע מה תשיב להם

 אם נקשה יותר מדי על חברות הגז הן עלולות לעזוב

זה לחלוטין לא סביר. חברות הגז מרוויחות מעולה. נובל אנרג'י הגדירה את "תמר" כמאגר הרווחי ביותר שלה. החברות כבר החזירו את ההשקעה הראשונית בפיתוח המאגר, וכיום הן מפיקות את הגז במחיר של 0.5$ ליחידת אנרגיה, ומוכרות אותו ב-5.5$. זהו שיעור רווח פנומנלי, שנותן להם תשואה של 23% בשנה, שהיא גבוהה פי כמה מהמקובל בעולם.

אז למה לא מגיעות לארץ חברות נוספות?

המדינה נכנעה לחברות הגז שיצרו הסדר כובל לא חוקי, ואפילו סינדלה את המתחרים הפוטנציאליים שלהן, וכך נוצר בארץ מונופול.

חברות אחרות חוששות להתחרות במונופול, מה גם שההערכה היא שמרבית הגז כבר התגלה, או שנמצא ברישיונות קידוח שכבר חולקו.

אולי ישראל היא מדינה מסוכנת יותר ממדינות אחרות, ולכן חברות לא מעזות להשקיע כאן?

אינטל, מיקרוסופט, טבע וחברות בינלאומיות רבות אחרות, שמשקיעות הון עתק בישראל, לא רואות בה מדינה מסוכנת. באופן דומה, אגרות החוב של ישראל הן מצרך מאוד מבוקש – הרבה יותר מאגרות החוב של איטליה או ספרד, למשל.

אז מה מעכב את הפיתוח של שדות גז נוספים? חברות הגז טוענות שזה באשמת הממשלה

בדיוק להיפך. דווקא הממשלה היא שדרשה מחברות הגז לפתח את קידוח "לוויתן", שהוא מאגר גז ענק, אבל החברות דוחות את הפיתוח משיקולים עסקיים שלהן – והמדינה נכנעת להן.

 למה החברות דוחות פיתוח של מאגר גז ענק? הן הרי רוצות להרוויח כסף, לא?

החברות חוששות שאם הן יפתחו את "לוויתן" מהר, תיווצר, חלילה, תחרות בין שני ספקי גז – "תמר" ו"לוויתן" – והן לא יוכלו להמשיך ולגבות מחירים מופקעים. לכן עדיף להן שיש כרגע מונופול – גז ממאגר "תמר" בלבד – ורק כש"תמר" יתחיל להתרוקן הן יתחילו לפתח את "לוויתן", וכך יחליפו מונופול אחד במונופול אחר, ויגרמו למדינה להמשיך להיות תלויה בהן, ולוותר להן עוד ועוד.

בנוסף, מחיר הגז בעולם כרגע נמוך, והחברות מעוניינות להמתין לעלייתו, ובינתיים גם לשפר את החוזים מול קבלני המשנה שלהם, ולחסוך כסף.

האם מחיר הגז בארץ באמת גבוה מהמקובל בעולם?

דו"ח שחיבר מומחה בינלאומי, בהזמנת רשות החשמל, קבע כי ניתן להוזיל את הגז הנמכר בישראל באופן מיידי ב–25% אחוז מבלי לפגוע בכדאיות הכלכלית של מיזמי הקידוחים.

 חברות האנרגיה טוענות, שהמחיר בארץ דווקא נמוך מהמקובל בעולם

החברות מציגות את הנתונים באופן מוטה: הן משוות את המחיר בארץ למחיר במדינות שמייבאות גז.

באופן כללי, מחיר הגז תלוי במרחק ההולכה של הגז, בעומק הקידוח ועוד. לכן, הדרך הפשוטה לבדוק את מחיר המונופול היא להשוותו למחיר הגז שהיה בארץ לפני שהיה מונופול. עד 2009, כשהיתה יותר מחברה אחת והיתה תחרות (עם הגז המצרי) המחיר היה 3 עד 4 דולר ליחידת אנרגיה. ברגע שהגז המצרי הפסיק לזרום לישראל, ותמר הפכה למונופול, המחירים קפצו, וכיום המחיר הוא 5.5$ ליחידה.

אולי אין מה לעשות נגד המונופול? המדינה איפשרה את היווצרותו, החברות לא אשמות

לא מדוייק. למשל, המדינה אפשרה לחברות האנרגיה ליצור הסדר כובל, תוך עבירה על חוקי ההגבלים העסקיים – ולא עשתה דבר. המדינה יכולה – וחייבת – להפעיל את סמכותה, כדי להילחם במונופול, בדיוק כפי שהמדינה אילצה, למשל, את חברות התקשורת למכור דקות שיחה למפעילים שיתחרו בהן, וכך מחיר השיחות בסלולר ירד פלאים; וכפי שהמדינה מפקחת על מחיר הלחם האחיד.

למה הדברים מתעכבים כל כך הרבה זמן?

בדבר אחד חברות הגז צודקות – העיכובים וחוסר הוודאות גרועים לכולם: לחברות הגז, למדינה ולציבור.

אך הסיבה העיקרית לעיכובים היא הוויתורים החוזרים ונשנים לחברות הגז: המדינה מחליטה לדרוש מהן משהו, ואז הן לוחצות, משיגות ויתורים, ואז המדינה נסוגה לאחור, וחוזר חלילה.

לכן המדינה צריכה להיות עקבית, לעמוד על שלה ועל קיום ההחלטות והחוקים שהיא עצמה העבירה כבר – כמו חוק ששינסקי, וכמו הדרישה לחבר צינור גז נוסף לישראל ולפתח את "לוויתן", לפני שמייצאים גז לחו"ל.

השתכנעתי. מה אפשר לעשות?

להגיע להפגנות.

לעזור לנו למצוא את הח"כית, שבלעה אותה האדמה.

להפיץ את הבשורה.

לקריאה נוספת:

הקרב על הגז: 30 לוקשים שמנסים למכור לכם

שלום חברות וחברים יקרים,

 * מדריך: כך תזכו בוודאות בלוטו.

* Gift-Ke Good-Gold

אחד המערכונים הקלאסיים של שייקה אופיר* ז"ל הוא "בית ספר לגנבים". כרגיל, המערכון מחוויר לעומת המציאות במדינה כלשהי, שבה אזרחים נורמטיביים שעברו עבירות פעוטות מוצאים את עצמם בכלא – שהוא, כידוע, "בית הספר לגנבים" הטוב מכולם, ומקום מצויין להפוך אזרח עובד ושומר-חוק למובטל ועבריין.

* שייקה אופיר – ובאנגלית, Gift-ke  Good-Gold

*  מה אפשר לעשות למען תחבורה ציבורית בשבת?

דרך אחת היא להגיב לפוסטים האוויליים של שר הרכב הפרטי, ישראל כץ. זה עוזר לשחרר קיטור, אבל, בינינו, ספק אם זה יועיל. דרך טובה יותר היא להצטרף לשבוס.

* שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי, שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (שמות כ' ח'-ט').

למרות היותי אתאיסט, אני מאוד מזדהה עם המסר החברתי של הפסוקים האלה – וממליץ גם לכם לחתום (וירטואלית) בשתי ידיים על הפרק של השבת כאן.

* עזרו לי לעזור לכם

הפוסט שלמעלה הוא העדכון התקופתי האחרון בנושאי חברה וסביבה ששלחתי למכריי. עזרו לי לעזור לכם ולפעול יחד למען חברה וסביבה טובה יותר. הצטרפו לקבלת העדכונים

כשסיימתי את לימודי בטכניון וחיפשתי עבודה, נתקלתי במודעה, שעל פיה השב"כ מחפש עובדים בתחום הטכנולוגיה. המודעה הסעירה את דמיוני. בדמיוני ראיתי את עצמי מפתח אלגוריתם גאוני, שיגרום לכך שכל בן עוולה שמתכנן פיגוע רצחני יקבל באופן אוטומטי עונש מיידי וראוי – למשל, להאזין ללא הפסקה, עד יום מותו, לתכניות הרדיו של דידי הררי (או באנגלית, DALET-DALET MOUNTAINOUS ).

לפיכך, נכנסתי לאתר של השב"כ, והתחלתי למלא את השאלון עבור הגשת מועמדות. עד מהרה התחוור לי (או באנגלית, was pale to me) מקורו של הביטוי העממי "חקירת שב"כ". השאלות הפכו ליותר ויותר מפורטות וחודרניות. כשהתבקשתי לציין את שמה המלא של הגננת שהיתה לי בגן טרום חובה, עצרתי לרגע לחשוב. פתאום הבנתי שאני מבקש לעבוד בתפקיד, שבו אסור יהיה לי לספר שום דבר על העבודה כשאני חוזר הביתה. לא מתאים.

הביטחון מעל לכל

ראש הממשלה קבע לאחרונה, שהביטחון קודם לכל. יתכן שהוא צודק, אך לצערי, למרות מאמציי הכנים, מעולם לא הצלחתי לתרום לתחום-שקודם-לכל. בסדיר הייתי, פחות או יותר, החייל הכי גרוע בתולדות צה"ל. אחרי השחרור הייתי, ככל הנראה, הישראלי הראשון בהיסטוריה שפוטר מעבודה כמאבטח. נראה שכל מלאכה שכרוכה בהחזקת נשק אינה מתאימה לי – לא מתוך פציפיזם, אלא סתם מתוך חוסר קואורדינציה ואהבלות כללית.

זו, אולי, אחת הסיבות לכך, שהבלוג הזה מתמקד בעניינים חברתיים וסביבתיים. אך יש לכך גם סיבות נוספות.

התכנית הסודית למלחמה בגזענות

אין פתרון יחיד לבעיות של קיטוב חברתי, גזענות ואלימות. עם זאת, ברור שאחת  הדרכים העיקריות ליצור חברה יותר פלורליסטית, מתונה וחפצת שלום היא להביא לכך שבני אדם ממגזרים שונים יראו זה את זה לא דרך נאומי הפחדה של פוליטיקאים בורים וחמומי מוח, וגם לא דרך נאצות בפייסבוק – אלא בגובה העיניים, בחיי היומיום.

בערים שמתוכננות היטב יש שכונות טובות יותר וטובות פחות, אבל אנשים ממגזרים שונים נפגשים – ברחוב, במכולת, בתחנת האוטובוס. בתכנון פרברי, המבוסס על נסיעה ברכב הפרטי לכל מקום, כל זה לא קיים. להיפך – חלק נכבד מה"יתרון" של ישובים כפריים רבים, הוא היותם הומוגניים מבחינה חברתית וכלכלית. בישובים קטנים רבים אף פועלות ועדות קבלה, המסננות החוצה חד הוריים, הומואים, נכים, ערבים, חרדים ועניים.

מסך הברזל

אמפתיה היא לא דבר שאפשר ללמד בשיעור בכיתה. אלף תכניות לימוד ומסעות פרסום עתירי תקציב בנוסח האחר הוא אני של משרד החינוך לא ישיגו את מה שיכולים להשיג מפגשים אקראיים ברחוב בין בני אדם מקבוצות אוכלוסיה שונות.

מבחינה פיסית, שמשת הרכב הפרטי היא זכוכית דקה ושקופה. מבחינה מחשבתית, היא מסך ברזל. ילד שהולך ברגל ברחוב רואה מדי יום בגובה העיניים את פועלי הניקיון אוספים בידיהם את הזבל שלנו (ו"זוכים" אגב כך לצפירות וגידופים מנהגי המכוניות); את הנכה שנאלצת לנסוע בכיסא הגלגלים שלה על הכביש, בגלל נהג שחנה על המדרכה; ואת הגנן הערבי, שמטפח את הגינה. כשרואים את כל אלה מדי יום, באופן טבעי לומדים להכיר אותם, ועם הזמן גם לאהוד אותם.

מאידך, ילד שמוסע לכל מקום ברכב, כשחוטמו צמוד לטאבלט שמשרד החינוך הכריח את הוריו לקנות לו, מרים את עיניו מהטאבלט, אם בכלל, רק כשהמכונית נעצרת – אז הוא לעתים קרובות לומד מהוריו ו/או מסביבתו להתעצבן על פועלי הזבל האלה (למה הם מעכבים אותנו בדרך?), על הנכה הזו (מה פתאום היא נוסעת בכסא גלגלים על הכביש? ולמה בכלל הקימו בניין לבעלי צרכים מיוחדים ברחוב שלנו?) ועל הערבי (איך הוא מעז בכלל לבוא ולהסתובב בינינו, כשהיום שוב היה פיגוע?).

מסך עשן

השנאה היא מפלטם של הבורים והמושחתים. אם היה בישראל סדר יום אזרחי נורמלי, כל ראיון עם ליברמן היה נפתח בחקירה צולבת, שבה הוא היה נדרש להסביר איך בדיוק בתו והנהג שלו הפכו לפתע למיליונרים, מה פשר קשריו עם מרטין שלאף ועם בוריס קרסני, למה סיעת "ישראל ביתנו" פעלה למען טייקוני הגז ונגד הרפואה הציבורית, ועוד.

אלא שבישראל "הביטחון קודם לכל", ולכן ליברמן יכול לפלוט שיהוק מתלהם כזה או אחר נגד הערבים או השמאל – והכל נעלם מאחורי מסך עשן. דברים דומים אפשר לומר, כמובן, גם על מירי רגב, שקידמה את חוק הג'ובים, תמכה בהפחתת תמלוגי הגז וטרפדה את חוק השקיות.

מהבחינה הזו, רגב וליברמן דומים להפליא לחלק ניכר מהח"כים הערבים. אלה וגם אלה לא השיגו כמעט דבר עבור הציבור שבחר בהם. אלה וגם אלה מסתירים את חדלונם וכשלונם מאחורי מסך עשן של הצהרות מתלהמות ומסיתות – ובדרך גוררים את כולנו לאבדון.

הרמת מסך

מה אפשר לעשות?

* להצטרף לתכנית הסודית למלחמה בשחיתות.

* להצטרף לפעילות במגמה ירוקה או ב-15 דקות.

* להעדיף לגור, לחנך את ילדינו ולהיות פעילים במקום שיש בו קהילה מגוונת של אזרחים ממגזרים שונים.

מי מוצג בפרסומות כמעט תמיד כאסטרונאוט, פזיז ומסוכן לעצמו ולסביבתו – ולמה?

 מקסיקו. תייר אחד מגיע למקסיקו סיטי, וצריך לחצות כביש רחב. מאוד. בכביש יש 8 נתיבים לכל כיוון, המכוניות שועטות בפראות, ומעבר חציה או רמזור לא נראים באופק. התייר ניגש למקומי, ושואל אותו: "סליחה, איך מגיעים לצד השני?"

"לא יודע", משיב המקומי. "אני נולדתי בצד הזה של הכביש".

ישראל. זר לו היה נוחת בארצנו ומאזין לתשדירים בתכניות הרדיו היה מסיק, שבעיית התחבורה העיקרית בארץ הקודש היא קיומו של מין יצור מבולבל, פזיז ולא אחראי, מסוכן לעצמו ולסביבתו, שמפריע לנהגים להמשיך לנהוג בערנות ובזהירות, כדרכם בקודש: הולך הרגל.

אינספור תשדירים מזהירים את הנהג מפני מנהגיו המשונים של הולכי הרגל: הוא ילד, שחושב על אופציות בינאריות במקום להתרכז בדרך; יש לו אשליית ביטחון – הפתי הזה חושב, שאם הוא התחיל לחצות את הכביש במעבר חציה, נהגים באמת יעצרו לכבודו; והוא לפעמים אפילו מדבר בטלפון(!). כל זאת, כמובן, בניגוד לנהגים, שלעולם מתמקדים אך ורק בנהיגה זהירה, ואף פעם לא מתעסקים בסמרטפון ומעבירים תחנות ברדיו תוך כדי נהיגה.

 קצת עובדות. זה נכון שיש גם הולכי רגל לא אחראיים. הולך רגל שמתפרץ לכביש מסכן את חייו – ו"על הדרך" (תרתי משמע), עלול להחריב גם את עולמו של נהג, שלא היה לו סיכוי לעצור בזמן. אך כמה מהתאונות נגרמות על ידי הולכי רגל כאלה?

על פי נתוני הלמ"ס, ברוב המוחלט של התאונות ב-2013 שבהן היו מעורבים הולכי רגל, הגורם העיקרי לתאונה היה עבירה של הנהג.

נתון מדהים נוסף הוא, שיותר משליש מהתאונות שבהן היו מעורבים הולכי רגל התרחשו כשהולך הרגל בכלל לא חצה את הכביש. איך בדיוק נפגע הולך רגל, אם הוא לא חצה את הכביש? ברוב המקרים האלה לא צוינה הסיבה המדויקת לתאונה, אך סביר להניח שלפחות חלק מהולכי הרגל קיפדו את חייהם בשל היעדר מדרכות סבירות ונגישות.

 מה אפשר לעשות?

המדינה משקיעה מיליארדי שקלים בשנה כדי להקטין את ההסתברות שטעות רגעית של נהג אחד תגרום לתאונה מרובת נפגעים. כך, מקימים גדרות בטיחות, תאורה בצמתים ובכבישים מהירים, שוליים רחבים ועוד. בנוסף, משקיעים הרבה באכיפה.

את בטיחות הולכי הרגל אפשר וצריך לשפר – ובאמצעים הרבה יותר זולים ופשוטים. למשל: הקמת פסי הרעדה לפני מעברי חציה, הסרת מפגעים מהמדרכות, וגם אכיפה אגרסיבית נגד נהגים שסיכנו הולך רגל שהתחיל לחצות את הכביש בזהירות וכחוק. בפועל, כמעט דבר מכל אלה לא נעשה בשטח.

 סיום

המדינה והרשויות המקומיות מפקירות את הולכי הרגל. באופן מאוד ברור, זכותם של הולכי הרגל להישאר בחיים היא, בעיני הרשויות, זניחה ביחס ל"זכותן" של מכוניות לנסוע במהירות וללא הפרעות, ולחנות, כשנוח להן, על המדרכה – גם במקומות שבהם יש מקומות חניה פנויים רבים בקרבת מקום. האשמים העיקריים בכך שכל כך הרבה הולכי רגל נפגעים בתאונות דרכים הם נהגים עבריינים ורשויות מקומיות אטומות ורשלניות, שמזלזלות בחיי אדם. אבל במקום לטפל במקור הסכנה, מפרסמים תשדירים, שמאשימים את הקרבנות.

 לרשומות נוספות בפרויקט "פרסומות ומשמעותן":

האם הקמפיין ה'סביבתי' של חברת חשמל עלול לגרום ליותר זיהום אוויר?

פינת הפרסומת המומלצת: מה אני מבין בזה? אני רק ילד

ברחובות רבים בירושלים אין מדרכות בכלל, והולכי רגל, נכים על כסאות גלגלים והורים עם עגלות ילדים הולכים ברגל בכבישים דו-סטריים סואנים * כל הפניות לעירייה ולראש העיר לא הועילו * אולי תאונה קטלנית שבעקבותיה תבוא תביעה משפטית נגד העירייה תועיל במשהו

רחוב ניקנור בירושלים נראה כאילו תכנן אותו מתכנן ערים סדיסט במיוחד, שהחליט לעשות הכל כדי להקשות על הולכי הרגל: בחלק מהרחוב אין מדרכות כלל, והולכי רגל, נכים על כיסאות גלגלים והורים עם עגלות ילדים – כולם משרכים את דרכם בלית ברירה בכביש דו סטרי, שמכוניות רבות נוסעות בו במהירות מופרזת.

בחלק מהרחוב דווקא יש מדרכה רחבה, שניתן ללכת עליהן בבטחה – עד שנתקעים בגדרות, שמונעות לחלוטין כל אפשרות להמשיך ללכת על המדרכה.

לכל אלה יש להוסיף רכבים שחונים עם שני גלגלים על המדרכה, כאשר יתרת המדרכה חסומה על ידי אחד המפגעים המרגיזים והאופייניים ביותר למדרכות בירושלים: גומות עצים – ללא עצים. לא ברור מתי ולמה נעקרו העצים מהגומות. מה שכן ברור הוא, שהגומות חוסמות מעבר של נכים ועגלות ילדים, כך שאלה גם לא נהנים מהצל ומהאווירה הנעימה שמשרים עצים – וגם סובלים ממדרכות חסומות.

בנוסף, אף שברחוב נמצאים כמה מגרשי חניה גדולים, שברוב שעות היום והלילה יש בהם מקומות חניה פנויים, נהגים רבים חונים בקביעות על המדרכות, כדי לחסוך הליכה של מטרים בודדים.

שפ"ע של ביורוקרטיה, אפס תושי"ה

רחוב ניקנור הוא דוגמא אופיינית, אך לא יחידה. ברחובות רבים בירושלים המדרכות – אם הן קיימות בכלל – חסומות על ידי מפגעים שונים, שאת רובם ניתן להסיר בקלות ובעלות אפסית: תיקוני אספלט קלים, הסרת גדרות, גיזום צמחיה וכו'.

עיריית ירושלים, שגובה מהתושבים ארנונה מהגבוהות בארץ, מתעלמת מפניות התושבים, ובמקום לבצע את תפקידה, שולחת את התושבים להתקוטט אלה עם אלה – הולכי רגל נגד נהגים, ובעלי חניות פרטיות נגד נהגים שאין להם חניה פרטית.

מרתקת ואופיינית במיוחד היא תגובת העירייה לבקשה להקים ברחוב ניקנור מדרכות תקינות, או, למצער, להתקין בו פסי הרעדה, שימתנו את מהירות הנסיעה: נציגי אגף שפ"ע ("שיפור פני העיר") טענו, כי סלילה והקמת מדרכות חדשות הן באחריות אגף תושי"ה (תשתיות ופיתוח תחבורה). בתושי"ה גלגלו את האחריות בחזרה לשפ"ע, בטענה כי ברחוב דווקא יש מדרכות, אלא שהן משובשות ונמוכות מדי – ותיקון מדרכות הוא באחריות שפ"ע. מההצעה להקים, למצער, פסי הרעדה, התעלמו לחלוטין, בשני האגפים. גם התשובות החלקיות האלה נשלחו, משום מה, לרחוב "שיכון רסקו" – רחוב שכלל לא קיים בירושלים.

יש לציין לרעה גם את התעלמותו מפניות של מחזיק תיק התחבורה בעירייה, תמיר ניר מסיעת "ירושלמים" בראשות רחל עזריה. תמיר ניר אמנם הקדיש מספר ישיבות בעירייה לשיפור הנגישות לנכים ולהולכי רגל, אך בפועל, פניות חוזרות ונשנות אליו בעניין מפגעים ספציפיים במדרכות ירושלים לא הביאו לשום שינוי בשטח, ואפילו לא נענו באופן ענייני.

ב-1.9.2014 היה לי הכבוד לפגוש את ראש העיר, ניר ברקת, שביקר בגן הילדים שבו מתחנכת ביתי. כשהעליתי בפניו את הבעיה, הוא הפנה אותי לעוזר האישי שלו, ברי רוזנברג. בעקבות זאת תוקנו סופסוף חלק קטן מהמפגעים שבגינם פניתי לעירייה במשך יותר משנה. בהמשך נציגי לשכת ראש העירייה אף סיירו בשכונה יחד איתי, התרשמו וצילמו את המפגעים. למרות זאת, עד כה רוב המפגעים עדיין לא תוקנו.

תגובות

תגובת דובר עיריית ירושלים: "ב-11.11.14 היה לך סיור עם יועץ ראש העיר במשך שעה, התלונות צולמו, וכל המפגעים נרשמו ומועברים לטיפול של המחלקות הרלוונטיות. להמשך טיפול בפנייתך תוכל לפנות לאחראי על פניות הציבור בלשכת ראש העיר."

הערה: הסיור הנ"ל התקיים, כאמור, רק לאחר שפניתי במשך יותר משנה לגורמים השונים בעירייה בטלפון, בפקס ובמייל, כאשר לכל הפניות צירפתי תמונות ופירוט של כל המפגעים.

חיים כהן, עוזרו של מחזיק תיק התחבורה בעירייה, תמיר ניר, הגיב בשיחת טלפון, שבה הוא טען, שתיקון המפגעים הוא מאוד מורכב; פירט באוזניי את הבעיות והחסמים בתוך העירייה; ואף טען, שבחלק מהמקרים נדרש גם אישור של משרד התחבורה. יצויין, שלא זו בלבד שרוב המפגעים בשטח לא תוקנו, כאמור, אלא שאף לא קיבלתי שום עדכון המעיד על איזשהו ניסיון רציני לקדם את הדברים – למשל, פניה למשרד התחבורה, או שאילתה במועצת העיר.

גילוי נאות: ברשומה התמקדתי ברחוב ניקנור, שאני הולך בו מדי יום. כאמור, זו רק דוגמא מייצגת למצב ברחובות רבים אחרים בעיר.

למה ואיך מכרה משפחת עופר אניות לעצמה – והאם כולנו הפסדנו מאות מיליוני שקלים כתוצאה מכך?

1.5 מיליארד דולר. הסכום העצום הזה הוא גובה החובות של "צים", שככל הנראה כבר לא יוחזרו לעולם, על פי הסדר החוב שגובש לחברה בחודש שעבר."

"צים" שייכת ל"חברה לישראל", שכמחצית ממניותיה שייכות לציבור הרחב ומחצית – למשפחת עופר. "צים" נקלעה לקשיים, לאחר שבשנים האחרונות היא הוציאה מיליארדי שקלים לשם קנייה וחכירה של אניות מחברות פרטיות, ששייכות…. נכון, למשפחת עופר.

בכל פעם ש"החברה לישראל" משלמת שקל לחברה פרטית של משפחת עופר, משפחת עופר מוציאה חצי שקל מכיס אחד שלה – ומכניסה שקל שלם לכיס השני שלה. מהיכן מגיע החצי השני? נכון מאוד, מהכיס של כולנו: קרנות הפנסיה וקופות הגמל של רבים מאתנו מושקעות במניות "חברה לישראל".

האם משפחת עופר שוב "שקשקה" אותנו, והרוויחה מאות מיליוני שקלים על חשבוננו? לא בטוח: אולי "צים" באמת צריכה לקנות ולחכור המון אניות. אולי דווקא האניות של החברות הפרטיות של משפחת עופר הן הכי טובות וזולות.

 מה שכן בטוח הוא, שלפני ארבע שנים "צים" שקעה בחובות – ומאות אלפי עובדים וגמלאים בישראל, שקרנות הפנסיה שלהם מושקעות במניות של "החברה לישראל" ו/או באגרות חוב של "צים" ("אגרות חוב" – בעברית פשוטה, אלה פשוט :"הלוואות"), נאלצו "לתרום" חלק מהפנסיה שלהם כדי להציל את "צים". פרשנים כלכליים רבים (1 2, 3, 4) טענו כבר אז, שבהקשר הזה לפחות, משפחת עופר שוב "שקשקה “את הציבור הרחב. עמוס בידרמן מ"הארץ" אף תיאר את הדברים יפה בקריקטורה.

ארבע שנים אחר כך, מתברר, שמבצע ההצלה הנועז – על חשבון הפנסיות של כולנו – לא עזר, ו"צים" שוב הפסידה סכומי עתק. במקרה או שלא במקרה, חברות הספנות הפרטיות של משפחת עופר – שמהן, כאמור, קונה "צים" את האניות – דווקא הרוויחו סכומי עתק באותה תקופה ממש.

לתחקיר של התחקירן העצמאי דרור דביר על פעלולי המס של 300 החברות הפרטיות של משפחת עופר בבריטניה.

הרשימה היא חלק מפרויקט תרגום מדורי הכלכלה מ"כלכלית" לעברית. תודה למשפחת עופר על תרומתה למפעל החשוב הזה.

לרשומות נוספות בסדרה

העסקאות הסיבוביות של בעלי ההון

הממבו-ג'מבו של שוק ההון

ניגודי העניינים של מי שאמורים לשמור על הפנסיה שלנו

בהכנת כתבות אלו הושקעו שעות עבודה רבות. אנא תרמו להמשך הפעילות.