לפני כמה שנים חלמתי לכתוב בעיתון טור של "ביקורת פרסומות". בהיותי פרפקציוניסט ידוע (יפכי-עליכ-ביכ) לא פניתי לעיתון מיד, אלא טרחתי וקראתי ספר על פרסום, כדי להכיר מעט את התחום.
אחר כך החלטתי שאני חייב להכיר יותר פרסומות טלויזיה – משימה שהיתה די קשה עבורי, כמי שממעט מאוד בצפייה בטלויזיה. כך הפכתי לצופה הראשון בהיסטוריה, שצופה רק בפרסומות, והולך לשירותים או להכין שתייה דווקא בזמן התכניות, בהמתנה שיחזרו הפרסומות. אחר כך יצאתי לעוד טיול אופניים בחו"ל, התחלתי לכתוב בלוג, שבזכותו התחתנתי – ובקיצור, עם הזמן, כמו הרבה תכניות גדולות שלי, החלום לכתוב ביקורת פרסומות נכנס להקפאה עמוקה, והמתין לשעת כושר.
בינתיים, הצורך בהסבר המשמעות החבויה בפרסומות רק גבר. מצד אחד, ההשתלטות של עולם הפרסום על חיינו גברה מאוד. כולנו משתמשים מדי יום בשירותים חינמיים שמממנים את עצמם באמצעות מכירת פרסום – פייסבוק, ג'ימייל וכו', וגם מהדורות החדשות כוללות הרבה "תוכן שיווקי". מצד שני, הביקורת על הפרסומות – אם בכלל יש כזו – מתמקדת כמעט תמיד בענייני מגדר ומוצא (למשל, הייצוג של נשים ומזרחיים בפרסומות), שהם חשובים כשלעצמם; אך כמעט שאין ביקורת על המסרים הכלכליים והסביבתיים הסמויים שמעבירות הפרסומות.
בקיצור, יש בהחלט מקום לטור, שיכתוב על פרסומות מנקודת מבט חברתית וסביבתית. מאידך, לא בטוח שאצליח להתמיד בטור כזה. אשתדל לעמוד בכך. חומרים לכתיבה – לא חסרים.
הביקורת לא תהיה תמיד שלילית, ולראיה – הטור הראשון יעסוק דווקא בפרסומת הראוייה לצל"ש, לדעתי.
הדרך אל האושר 
להשאיר תגובה