איך להפחית את הסיכוי לשכוח את ילדכם ברכב ואפילו להעניק לו עתיד טוב יותר
כילד עירוני, מאז גיל 6 הגעתי כמעט לכל מקום באופן עצמאי – ברגל או באופניים, ולעתים באוטובוס.
לדעתי, ההגעה העצמאית לכל מקום נתנה לי ביטחון ויכולת להסתדר לבד ולהצליח בסביבה זרה או חדשה, והועילה לי מאד בחיים.
כך, הלימודים בטכניון זכורים לי כתקופה מאושרת ומרתקת – אך גם רווייה בעומס נפשי עצום. ככה זה כשטיפוס תחרותי כמוני לומד במקום סופר-תחרותי כמו הטכניון, כשרוב חבריו ללימודים הם הרבה יותר מוכשרים ומבריקים ממנו.
גם טיולי האופניים העצמאיים הרבים שלי ברחבי העולם, שבהם מצאתי את עצמי לא פעם תקוע לבד עם האופניים בלילה באמצע ג'ונגל בגואטמלה או בכפר נידח באלבניה, היו חווייה מופלאה – אך גם כזו שכדי לעבור אותה בשלום צריך המון עקשנות והתמדה.
מסתבר שלא מדובר רק בתחושה סובייקטיבית שלי. מחקרים מראים, שילד שמגיע לבית הספר ברגל או באופניים, במקום להיות "מוקפץ" ברכב של ההורים, נהנה משיפור בדימוי העצמי, מפיתוח קשרים חברתיים ומאימוץ הרגלי פעילות גופנית כבר בילדות.
מאמרים אחרים מצביעים על עודף השימוש ברכב הפרטי – שבא על חשבון ההליכה ברגל והרכיבה באופניים – כאחד הגורמים לעלייה המשמעותית בכמות הסובלים מעודף משקל ומחוסר בפעילות גופנית.
הסעת הילדים ברכב הפרטי גם גורמת למפגעי זיהום אוויר קשים דווקא ליד בתי הספר. ילד הוא, כידוע, נמוך יותר ממבוגר – ולפיכך גם קרוב יותר לגובה האגזוז. כך, למרבה האבסורד, דווקא המטרה הטובה לגונן על הילדים גורמת לכך, שהם שואפים הרבה יותר אוויר מזוהם מדי בוקר.
ההליכה ברגל טובה לא רק לפרט, אלא גם לכלל החברה. השימוש ברכב פרטי גורם לזיהום אוויר – שגורם לתחלואה ולתמותה; לפקקים – שגורמים לאובדן שעות עבודה למשק; לאובדן עצום של שטחים פתוחים, מאחר שכבישים, ובעיקר מחלפים, הם זללני שטחים אדירים; וכן לתאונות דרכים.
"הקפצת" הילדים לכל מקום גורמת להרבה נסיעות מיותרות ברכב הפרטי בהווה; לטווח הארוך, סביר להניח שילד, ש"מוקפץ" לכל מקום יהפוך למבוגר, שמגיע לכל מקום ברכב הפרטי.
הורים רבים מתרצים את לקיחת הילד במכונית בלחץ להגיע לעבודה לזמן בבוקר. אפשר להבין את זה – אך הבעייה היא, שלמרבה הצער, רוב ההורים לא הולכים ברגל גם כשהולכים לחוג או לגן המשחקים אחר הצהריים.
יתר על כן, לאחר שהילדים גדלים ויכולים ללכת בעצמם לבית הספר, ההליכה שלהם ברגל דווקא לא מעכבת את ההורים בבוקר, אלא בדיוק להיפך – חוסכת להורים את זמן ה"הקפצה" של הילדים לבית הספר.
אילה ויעלה, בדרך מהגן הביתה
מרגע שבנותיי למדו ללכת, חלק ניכר מהשעות שלי איתן מוקדש להליכות שלנו ברגל לפעוטון, לגן השעשועים, למכולת, או לטיול עם הכלב. בשעות האלה בנותיי רכשו חלק ניכר מאוצר ה מלים שלהן– שמות של בעלי חיים, צמחים ועצמים שאנו רואים בדרך.
בדרך הבנות מריחות פרח, אוספות בקבוק פלסטיק מהמדרכה וזורקות אותו בעצמן לפח המחזור, או מתלהבות עד אין קץ למראה חיפושית או חילזון. בדרך אנחנו גם אומרים שלום למנקה הרחובות, למאבטח של בית הספר שעל פניו אנו חולפים, ולאישה המבוגרת שיושבת דרך קבע על ספסל הרחוב. את כולם אנחנו כבר מכירים בשמותיהם.
ההליכה ברגל גם פותרת לנו הרבה מאוד בעיות מעשיות, שבהן נתקלים הורים. כך, הבנות שלנו ממעטות לבקש לצפות בטלויזיה או במחשב, ולרוב גם נרדמות בקלות בשעת ערב מוקדמת, מאחר שהן מוציאות הרבה אנרגיה בדרך הביתה.
בקיצור – הליכה ברגל מומלצת מאוד גם לילדים, גם להורים ובעיקר לשעות השינה שלכם ושלהם.
והנה מה שיוני רכטר היה אומר על כך:
הדרך אל האושר 
חבל שהורים מוותרים על הטיול הקטן והמחמד עם הילד בדרך לגן.
אבל אומרים שחשיפה והגברת המודעות יכולים לעזור. אז הנה צעד אחד קדימה :).
הכותרת מתיימרת, אני חשבתי שיש לך באמת פתרון, ואין. אז למה לא לכתוב משהו פחות מוחלט. הכתבה הרי היא לא עוזרת למי שהפעוטון/תינוקון של הילד שלו רחוק מאוד ולא בטווח הליכה אפילו הליכה ארוכה, טיול. אם הפעוטון נמצא בישוב סמוך במרחק כמה קילומטרים אזי זה לא רלוונטי, או בעיר במרחק נסיעה אפילו של 1 ק"מ.
שלום נעמה,
הכותרת היא איך "להפחית את הסיכוי לשכוח את ילדכם", ולא מתיימרת להציע "משהו מוחלט".
אפשר לשאול את השאלה – למה, בעצם, הפעוטון של הילד אינו בטווח הליכה. בתוך העיר יש לרוב הרבה פעוטונים בטווח הליכה. מחוץ לעיר… – זה כבר קשור למשהו אחר שכתבתי עליו:
http://cafe.themarker.com/post/418563/
אופנן, מה נסגר?!
ילד שמסוגל ללכת, לא ימות ברכב כי שכחו אותו…
מור,
לא בטוח שכל הפעוטות שהושארו ברכב לא היו מסוגלים ללכת. מה שבטוח הוא, שכל ההורים שהשאירו תינוקות ברכב מסוגלים ללכת – וגם, שלפחות חלק (לדעתי, די ניכר) מהנסיעות שהורים מבצעים עם ילדיהם ברכב, ניתן להחליף בהליכה ברגל.
איתמר צודק ללכת ברגל אחלה, אבל לאחרים פתרון פשוט וזול :
כמו במקרה של נועל הברקס דיסק קידמי באופנוע, שמחובר בחוט פלסטיק קפיצי וזרחני לידית הבלימה ע"מ שלא תתחיל בנסיעה ללא שיחוררו הנועל,
אותו דבר ברכב
כך סליל פלסטיק קפיצי כזה בדיוק, צד אחד למפתח הרכב (לא תצא בלעדיו) והצד השני לכיסא הילד כל בוקר..
ולא תישכח אותם לעולם.
my2cents
יוסי
יוסי,
א. לפעמים יש יותר מילד אחד.
ב. אצל חסרי חוש טכני כמוני, תוך שתי דקות הסליל ישתחרר ויפגע למישהו בעין, ויצא שכרו בהפסדו.
ג. גם אם יש איזשהו פתרון טכני לבעיה של שכחת הפעוט ברכב, הכוונה ברשומה היתה, כמובן, להציג מסר עקרוני על הליכה ברגל.
טור יפה!
אני לא מאמין ששמת קישור למאמר מדעי! 🙂